המדריך המהיר לצילום באלסקה ומערב קנדה

בין אם אתה צלם חובב, שולף הניידים המהיר במערב או כזה שלוקח את כל עניין הצילום ברצינות תהומית, אין ספק שאלסקה ומערב קנדה הם יעדים ש'מצטלמים טוב'. הכתבה הזאת מספקת הכוונה נוספת אל המקומות והטכניקות שיעזרו לכם להוציא את הצילום המנצח. כולם לחייך 🙂
4QA

גן עדן לצלמים

מערב קנדה ואלסקה שוכנות על אותו רצף גיאוגרפי בחלקה הצפון-מערבי של יבשת צפון אמריקה.

נסיבות גיאולוגיות ואקלימיות יצרו כאן נופים מן היפים בעולם: הרים בגובה של אלפי מטרים (חלקם געשיים), קרחונים רבים, אגמי טורקיז בוהקים, יערות שנמתחים לכל הכיוונים, פיורדים עמוקים ובל נשכח את המגוון הרחב של בעלי החיים (הן יבשתיים והן ימיים) שעדיין מאכלסים את כל הטוב הזה.

הקלישאה "גן עדן לצלמים" תהיה מדויקת. בכתבה הזו ננסה להתחקות אחרי כמה ממושאי הצילום הראשיים שמחכים לצלם החובב המזדמן בפינה הזו של הגלובוס.

הרי הרוקי הקנדיים: המרדף אחרי ההשתקפות

רכס הרי הרוקי הקנדיים מתפרש על שטח של בערך 180,000 קמ"ר על גבול הפרובינציות של אלברטה ובריטיש קולומביה. קירות הסלע האדירים שהעניקו להרי הרוקי את שמם עשויים משכבות על גבי שכבות של משקעים, ששכנו לפני מיליוני שנים מתחת לפני המים.

התהליכים הטקטוניים שהתרחשו לכל אורכה של מערב יבשת אמריקה הרימו את השכבות הללו לגבהים של אלפי מטרים, והאקלים הצפוני הביא לכיסוי ההרים בשכבה עבה של קרח. וכשקרחונים וסלעי משקע נפגשים, קורים דברים מעניינים.

יש אלפי אגמים בהרי הרוקי הקנדיים (חלקם נטולי שם), ואגמים חדשים נוצרים מדי שנה עקב נסיגת הקרחונים הגדולה שמתרחשת בעשרות השנים האחרונות. על המפורסמים שבהם נמנים Lake Louise, Moraine Lake, Maligne Lake ו-Emerald Lake, והם מככבים ברוב הגלויות שהאזור מספק.

שעות הבוקר המוקדמות

בשעות הבוקר מוקדמת, כאשר השמש נמוכה, המים עשויים להיראות צלולים לגמרי, ומשקפים את הסביבה באופן מושלם. ככל שהשמש עולה בשמיים, הגוון משתנה באופן דרמטי. אגמים עמוקים עשויים לקבל גוון כחול כהה, ואגמים רדודים יותר מצטיינים בצבע טורקיז חזק וזוהר – סוג של פוטושופ במציאות.

הסיבה לכך נעוצה בחלקיקי אבקת סלעים שנגרסו ע"י קרחונים בתנועתם האיטית-אך-בוטחת במורד ההרים לאורך אלפי שנים. חלקיקים אלו צפים בתוך המים, ובפגיעת אור השמש בזווית מספיק ישירה, הם בולעים את רוב הספקטרום – מלבד גווני הכחול-טורקיז שמוחזרים אל עיננו.

צבעי טורקיז, פסגות סלעיות ובעלי חיים

אמנם אגמי טורקיז הם תופעה נפוצה כמעט בכל רכס הרים גבוה שבו מתרחשת (או התרחשה בעבר הקרוב) פעילות קרחונית, אבל נדמה שבהרי הרוקי הקנדיים, הטבע (בשילוב רשות הפארקים הקנדית) עשה הכל כדי להנגיש אותם לציבור הרחב.

החיבור עם פסגות סלעיות דרמטיות, יערות מחטניים צפופים, ואוכלוסייה יחסית בריאה של בעלי חיים, הפך מקומות כמו שמורת באנף ושמורת ג'ספר ליעדים מבוקשים ביותר, עד כדי כך שמקומות הלינה לקיץ בעיירות השונות אוזלים לעתים מעל חצי שנה מראש.

השתקפות: סוף דבר

אולי מאחר והצבע הטורקיז במילא שולט באגמים לאורך רוב היום, ה"גביע הקדוש" של רוב הצלמים הוא ההשתקפות, שמופיעה כמעט בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ולעתים גם בערב.

תמונת השתקפות מוצלחת היא תוצאה של כמה אלמנטים: מזג אוויר נוח, אגם בגודל ועומק מתאימים (ככל שהאגם יותר קטן ורדוד, הסיכוי להשתקפות איכותית גובר), נושא צילום מעניין שישתקף במים (סתם עצים זה נחמד, אבל פחות אטרקטיבי) ורצוי כמובן גם תנאי תאורה מוצלחים.

השתקפויות "אמינות"

יש מספר אגמים שנודעו בהשתקפויות "אמינות" במיוחד, וההגעה אליהם לא מצריכה הליכה מיוחדת:

אגמי Vermillion: ליד העיירה באנף (Banff), אגמי Vermillion הרדודים מספקים השתקפות מצוינת של Mt. Rundle, הר פוטוגני של כמעט 3,000 מ' שנודע בצורתו האלכסונית המשונה. זוהי נקודה פופולרית לצילום זריחות ושקיעות – כאשר השמיים (יחד עם המים) נצבעים בורוד, מתקבל פריים מוצלח במיוחד. אותו הר Rundle משתקף נהדר בשעות הזריחה גם על מימיו של Two Jack Lake, אגם קטן שנמצא ממזרח לעיירה.

אגם Bow: בערך שעה וחצי נסיעה צפון-מערבית מבאנף נמצא אגם Bow, שלחופו המערבי מתנשא הר מעניין: בחלקו העליון מצוקי סלע אימתניים, ולמרגלותיהם מדרון משתפל של בולדרים, שנוצר עקב שחיקה של אותם מצוקים ע"י קרח ומים. גם אגם Bow מצטיין במים רדודים יחסית, ולכן ההשתקפויות המתקבלות מספקות צילום חובה לכל מי שנוסע על כביש ה-Icefields Parkway, אפילו בשעות בוקר מאוחרות יחסית.

אגם Moraine: מבין האגמים הידועים-יותר שהוזכרו בפתיחת הכתבה (לואיז, מוריין, אמרלד), מוריין הוא בהחלט המעניין ביותר לצילומי השתקפויות. רק צריך לזכור שהחניון במקום מתמלא מוקדם מאד בימי הקיץ, לפעמים הרבה לפני הזריחה.

קחו בחשבון שגם אם תגיעו בשעה המושלמת להשתקפות, לפעמים בכל זאת תהיה קצת רוח שתגרום לאדוה  קלה להופיע על פני המים ולהרוס לכם את התכניות. במקרה שהאדוה לא רצינית מדי, תמיד אפשר לצלם בחשיפה ארוכה (שנייה ומעלה) כדי "להחליק" את המים, ולהוציא בכל זאת תמונת השתקפות ראויה לשמה, גם אם פחות חדה.

יערות החוף של בריטיש קולומביה: ערפל מבורך

הרי הרוקי נמצאים בעומק היבשת, בערך 1,000 ק"מ מהחוף. המרחק מהים תורם להיווצרות אקלים יחסית יבש ובהתאם לכך, העצים הם בדרך כלל מהסוג המחטני והרזה.

לעומת זאת, לאורך החוף הגשום של בריטיש קולומביה תמצאו יערות גשם ממוזגים (Temperate Rainforests), עם עצי אשוח וארז ענקיים. אלו נהנים מהלחות הרבה, ואין להם צורך להעמיק שורשים יותר מדי כדי למצוא מים. ענפיהם וגזעיהם מכוסים בחזזיות ובטחב, שהופכים את היער ירוק ועשיר עוד יותר.

כמה מן היערות היפים ביותר בבריטיש קולומביה משתרעים לאורך החוף המערבי של האי ונקובר (Vancouver Island), אי שגודלו בערך פי 1.5 מישראל והוא נגיש באמצעות שייט מעבורת של שעה וחצי מהעיר ונקובר.

איך אתם אוהבים את הערפל שלכם?

בקיץ, האוויר הקר שמגיע מכיוון האוקיינוס השקט נפגש עם האוויר החם-יותר שמעל היבשה, ואם הכל הולך כמתוכנן, מציף את היער ערפל שיכול ליצור שני סוגים של צילומים משובחים:

ערפל סמיך: אם הערפל סמיך יחסית, מתקבלת אווירה מסתורית ואפלולית, עם טווח דינמי מאוזן (ללא פיסות שמיים לבנות שמציצות בין הצמרות).

ערפל דליל: אם הערפל דליל יותר, והשמש במיקום המתאים בשמיים, אפשר לצפות ל"מופע" של קרני שמש שמציפות את היער באור זהוב, והופכות את המראה לדרמטי עוד יותר.

אם כל זה לא מספיק, היערות הללו מנוקדים בזרמים קטנים שרק מתחננים לחשיפה ארוכה, ומוסיפים גוון מבורך של כחול לתמונות.

איפה אנחנו מוצאים ערפל?

לאורך הפארק הלאומי Pacific Rim ובאזור העיירות השכנות לו, טופינו (Tofino) ויוקלולט (Uculelet), יש אינספור שבילים מסודרים שחודרים לעומק היער ומאפשרים צילומים מאין אלו – שביל מפורסם בתוך הפארק נקרא בפשטות Rainforest Trail, והוא כולל הליכה מעגלית נינוחה על טיילת עץ שנבנתה מעל רצפת היער.

למי שמעוניין להשקיע מעט יותר, ישנה אפשרות להגיע לטופינו ולצאת עם Water Taxi (מונית-סירה) להפלגה של רבע שעה אל האי השכן Meares Island, שבו השתמר קטע יער עתיק במיוחד.

העץ הזקן ביותר כאן נקרא Hanging Garden Tree וגילו מוערך בכ-1,500 שנה. ישנה אפשרות להליכה קצרה עד אותו עץ ובחזרה, או למסלול מעגלי ארוך יותר של שעתיים-שלוש (כולל קטעים שעשויים להיות בוציים למדי).

אלסקה: ארץ המטוסים הקלים

לא שחסרות אפשרויות לטיסות נופיות בקנדה, אבל באלסקה כבר מדובר על חלק בלתי נפרד מטיול ממוצע. מערכת הכבישים באלסקה מכסה רק חלק קטנטן מהמדינה העצומה, והכבישים שכן קיימים עוברים בעיקר בעמקים נמוכים, ולא מתרוממים לנקודות תצפית גבוהות מדי.

כך, מי שמסתפק בנהיגה בלבד, רואה באופק נופים שממש צועקים "טוסו מעלי": שמורות פראיות עם הרי ענק של מעל 5,000 מ', קרחונים בסדר גודל שהרוקיז הקנדיים יכולים רק לחלום עליו, פיורדים עמוקים ואגמים שגושי קרח תכלכלים צפים על מימיהם.

עבור האלסקנים, המטוסים הקלים הם אמצעי תחבורה לגיטימי גם בלי קשר לצורך להראות לתיירים את מיטב הנופים של המדינה, והם מהווים עורק אספקה הכרחי עבור אינספור יישובים קטנטנים שכביש לא מגיע אליהם.

טיסות באזור מקארת'י וטלקטינה

המסלול התיירותי הנפוץ, שכולל ביקור בעיירות שנמצאות ברדיוס של כמה מאות קילומטרים מהעיר המרכזית של אלסקה, הלא היא אנקורג' (Anchorage), מתקרב לרכסי ההרים הגבוהים והמרשימים ביותר שניתן למצוא במדינה: ה-Alaska Range, שבחלקו המערבי מתנשא הר דנאלי (הגבוה בצפון אמריקה, 6,195 מ'), וצמד הרכסים הסמוכים Wrangell  ו-St. Elias שנמצאים בסמוך לעיירה הנידחת מקארת'י.

הטיסות היוצאות ממקארת'י חולפות מעל נופים מדהימים ומצטיינות באופי פחות תיירותי, בזמן שהטיסות המפורסמות-יותר הן אלו שממריאות מן העיירה טלקיטנה (Talkeetna) וטסות מעל הפארק הלאומי דנאלי.

במהלך הטיסה מעל הפארק, ובמידה ומזג האוויר מאפשר זאת, הטייס מנמיך לתוך עמק מפואר במיוחד בשם Great Gorge, שתחום משני צדדיו בחומה כמעט סימטרית של צוקי גרניט רבי הוד.

הטיסות הארוכות-יותר חולפות גם מעל הר דנאלי עצמו, אבל אם לומר את האמת, ההרים השכנים מספיק יפים, ואין חובה לשלם אקסטרה אלא אם כן אתם פריקים של פסגות.

נחיתה על קרחון וטיפים לצילום דרך חלון המטוס

רוב האנשים בוחרים בטיסה שגם נוחתת על קרחון מושלג בגובה של כ-1,800 מ' ומאפשרת הפסקה לצילום הנוף מבלי להיאבק בחלון מבאס. ולמרות אותם חלונות שאין ברירה אלא לצלם דרכם, לתמונות שתצלמו מן האוויר יש פוטנציאל להיות היפות ביותר שתתפסו במהלך הטיול באלסקה.

כדי להוציא את המיטב מהסיטואציה, חשוב לזכור כמה כללים קטנים: למזער מגע של העדשה בחלון עצמו (הרעידות עוברות למצלמה ומפחיתות את החדות), לנסות שלא לצלם בזווית אלכסונית מדי לחלון כדי למנוע עיוותים אופטיים מיותרים, ולא להשתמש במקטב (Polarizer) שעשוי לגרום לצבעים מוזרים להופיע בתמונות עקב אינטראקציה בעייתית עם חלונות הפלסטיק.

לכל חובבי העדשות הסופר-רחבות צפויה בעיה – סביר להניח שהכנפיים של המטוס ייכנסו לפריים, ויהיה קשה להיפטר מהן אח"כ בקרופים או טריקים אחרים.

דובים, דובים, דובים

גם מי שכבר חזה בקרחונים מתנפצים, הרים מושלגים, אגמים ופיורדים בנקודות אחרות על פני הגלובוס, מתקשה להישאר אדיש אל מול האטרקציה הייחודית ביותר של אלסקה: הדובים החומים.

מי שבהה פעם בנאשיונל ג'יאוגרפיק אל תוך הלילה כבר מכיר את התרגולת: בין החודשים יולי לספטמבר, דגי הסלמון מתחילים לעלות בהמוניהם בנחלים שלאורך החוף האלסקני. הדובים תופסים עמדה (תוך כדי התעלמות כמעט-מעליבה מבני אנוש שנמצאים בסביבה) והזלילה הגדולה מתחילה.

גם אנחנו יכולים?

מי שמכיר את המחזה מסרטי טבע עשוי בטעות לחשוב שרק צלמים מקצועיים מסוגלים להגיע למקומות הללו ולצלם את הדובים כ"כ מקרוב, אך האמת היא שבאלסקה יש מספר גדול של חברות המציעות סיורי צפייה בדובים לציבור הרחב, ומאפשרות לכם להרגיש ליום אחד כמו דיוויד אטנברו.

נכון, זול זה לא – כמעט כל הסיורים מצריכים טיסה במטוס קל על מנת להגיע לאתרי הצפייה שנמצאים בשמורות Katmai או Lake Clark, והמחירים בדרך כלל מתחילים בסביבות ה-$700 לאדם. אבל אם כבר הגעתם לאלסקה, כנראה שזו תהיה ההוצאה הכי שקולה שתעשו.

כמה קרוב זה טוב?

ברוב הסיורים, תהיה לכם הזדמנות לצלם דובים מטווחים קרובים יחסית של כמה עשרות מטרים, כך שלא חובה להתהדר בעדשת סופר-זום בגודל המגדל העגול של עזריאלי כדי לתפוס תמונות טובות. עם זאת, כדאי מאד לכוון ל-200 מ"מ או יותר כדי שתוכלו למלא את הפריים בדובים ולא בעשב עם נקודה חומה שנראית קצת כמו דוב.

בסופו של דבר, כן כדאי לזכור להרפות מדי פעם מהזום, ולתת כבוד גם לנוף מסביב – באלסקה, הדובים הרבה פעמים באים יחד עם רקע של הרים מושלגים (שילוב לא רע). כמובן שחצובה / מונופוד יועילו מאד, וחשוב לזכור לצלם במהירות צמצם כמה שיותר גבוהה (1/1000 ומעלה) ולסגור צמצם לסביבות ה-F8 על מנת להקפיא את האקשן כראוי ולהשיג עומק שדה מספק.

אין מבאס מלגלות בסוף היום שהדוב שהישיר מבט כ"כ יפה למצלמה, יצא בסוף מטושטש. אל תתביישו להעלות ISO – במקרה הזה, עדיפה תמונה חדה של דוב עם קצת רעש מתמונה מטושטשת נטולת רעש.

מפלי ברוקס בשמורת קטמאי

האתר הידוע ביותר לצפייה בדובים באלסקה הוא מפלי ברוקס (Brooks Falls), אותם מפלים אלמותיים שהולידו את הצילום הידוע של דג סלמון מסתכל לדוב בעיניים רגע לפני שהוא הופך לפיסת חלבון ותו לא.

נקודה זו נמצאת בחלק המערבי של שמורת קטמאי, וההגעה אליה לצורך סיור יום כרוכה בטיסה של כשעה וחצי במטוס קל ימי מהעיירה הומר (Homer), או בטיסה במטוס גדול יותר ל-King Salmon בשילוב הקפצה במטוס קל לתוך השמורה, במקרה שנקודת היציאה היא אנקורג'.

מתי הכי טוב להגיע למפלים?

חשוב לזכור שהפעילות במפלים בדרך כלל נמצאת בשיאה ב-3 השבועות הראשונים של יולי ובחצי הראשון של ספטמבר. המפלים פחות מתאימים למי שמחפש חוויית טבע אינטימית או פראית (במקום יש פלטפורמות מסודרות שמארחות מבקרים רבים לאורך היום ומפוקחות ע"י ריינג'רים), וכאמור למי שמגיע מחוץ לחלון הזמן המתאים (למשל, במהלך חודש אוגוסט).

אם אתם נופלים תחת קטגוריות אלו, הסירו דאגה מלבכם: יש מספיק אתרים מצוינים אחרים שאפשר להגיע אליהם, בין אם לאורך החוף המזרחי של שמורות קטמאי ולייק קלארק, או לחופי אגמים שנמצאים באזורים פנימיים של השמורות.

אחד המקומות המוצלחים בתקופה של סוף אוגוסט / תחילת ספטמבר הוא אגם קרחוני בשם Crescent Lake בלייק קלארק. הדובים המקומיים מגיעים לחופי האגם כדי לצוד את דגי הסלמון שמגיעים להשריץ במים הרדודים. במקרה הזה, המטוס נוחת על מי האגם, והצפייה בדובים נעשית מתוך סירות יציבות ומקורות שמכילות מספר קטן של אנשים.

הבונוס לצלמים הוא מים בגוון נהדר של טורקיז, ואולי גם צבעי שלכת צהובים על ההרים מסביב. אם לא די בכך, באותו אזור ישנו גם רכס מרשים של הרי געש שחלקם פעילים, והיום כולו הוא סוג של מתקפה על כל החושים של הצלם חובב הטבע הממוצע. ראו הוזהרתם.

מה מעניין אתכם? (ניתן לבחור יותר מאופציה אחת)