סיפור מסע: טרק ב"שביל העיזים" של עמק הצ'יטיסטון, אלסקה

"הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות*"

(*מתוך "רומן רוסי" של מאיר שליו)

המטוס הישן הלך והתקרב אל רכס ההרים, וכאשר עבר בין שתי הפסגות – בגובה של כמה עשרות מטרים בלבד מעל ההר – החל להטלטל בפראות.

גארי גרין, טייס-קאובוי ובעליה של חברת התעופה הוותיקה "מקארתי אייר", חייך חיוך רחב תוך שהוא חושף שני טורים של שיניים צהובות. "זה קורה תמיד מעל מעברי הרים", הוא טען, מנסה לשווא להרגיע אותנו.

המטוס כבר עבר בשלב זה את ההר אך המשיך להתנודד ברוח, וגארי, בניסיון נוסף, החל לספר על תעודה הנמצאת ברשותו המעידה על עשרים שנות טיסה ללא אף תאונה.

האם זו הייתה בשורה משמחת או לא? האם עשרים שנות טיסה ללא תאונה מעידות על טייס מוכשר במיוחד או על תאונה קרובה במיוחד? הדבר לא היה ברור לאף אחד מאתנו. כעשרים דקות טיסה כבר חלפו, והמטוס הלך והתקרב לנקודת הנחיתה המיועדת.

"אופס", אמר גארי, "שכחתי להפעיל את הקשר".

מסע בארץ בראשית ללא שבילים

איך מתכוננים לטיול בפארק אשר שטחו גדול יותר משטחה של ישראל, ואשר כמות האנשים שמפלסים בו דרכם בשנה קטנה מכמות האוהדים של הפועל חדרה? מה לוקחים למסע בארץ בראשית ללא שבילים, כאשר דרוש מטוס קל כדי להיכנס או לצאת מתחומיה, וכשנקודת הציוויליזציה הקרובה נמצאת במרחק מאות קילומטרים מלאים בדובים ובנהרות גועשים?

השאלות האלו העסיקו אותנו כאשר נפגשנו, חמישה ישראלים, בערב קיצי אחד באנקורג' שבאלסקה. כולנו היינו בתחילתו או בסופו של מסע כלשהוא: עודד ואדם הגיעו ממדינת אורגון. חגית, שירן ועופר הגיעו מהארץ, נמלטים מחום יולי-אוגוסט אל חיקן הצונן של ארצות הקור.

רובנו נפגשנו כבר בעבר במהלך טיולים קודמים, והפעם החלטנו להגיע ביחד לאלסקה. חיפשנו את המסע האולטימטיבי, טיול במקום שיאפשר לנו לקבל טעימה אמיתית מהטבע הפראי אותו מציעה אלסקה.

השמורה הגדולה ביותר בצפון אמריקה

הפור נפל על הפארק הלאומי רנגל-סט. אליאס (Wrangell St. Elias National Park), שמורת הטבע הגדולה ביותר בצפון אמריקה. כ-30 אלף תיירים מגיעים לכאן מדי שנה, אך רובם נשארים באזור הכניסה ואינם מטיילים בעומקה של השמורה. הסיבה העיקרית לחוסר הפופולריות של המקום היא הנגישות הקשה והגודל העצום שלו, וזו גם בדיוק הסיבה שמשכה אותנו כל כך אליו.

המסע עצמו התחיל הרבה לפני הרגע בו מטוס הססנה הזעיר השאיר אותנו לבד בשטח הפתוח. ההגעה אל מקארת'י, נקודת הזינוק שלנו לתוך הפארק, התגלתה כנושא לא פשוט בכלל. התחבורה הציבורית לכפר הקטן הזה – "20 נפשות כולל כלבים", לפי הגירסה המקומית – מוגבלת ויקרה מאוד.

טרמפים ושוקולד

נסיעה בטרמפים, אם כן, היוותה את הפתרון המתבקש, ואת היומיים הבאים בילינו בעמידה על הכביש. 450 הק"מ בין אנקורג' למקארת'י הותירו לנו זמן רב לשאול את עצמנו את השאלות אשר הטרידו אותנו (האם יש לנו מספיק שוקולד לעשרה ימים?).

טרמפים באלסקה – רק הנושא הזה יכול למלא ספר עב כרס מלא בדמויות ססגוניות, רובן טובות לב, חלקן מופרעות לחלוטין, כולן מעניינות. פרט לחסכנות שבדבר, הנסיעה בטרמפים מאפשרת להכיר את האלסקני האמיתי – אנשים המורגלים בחיים קשים, קשורים קשר חזק לטבע, מחבבים אלכוהול ומתנערים מכל קשר לארצות הברית של אמריקה.

יום וחצי לאחר שיצאנו מאנקורג', כבר עשינו את דרכנו על ה-McCarthy Highway, הדרך המחברת בין העיירות צ'יטנה ומקארת'י, ואחת משתי הדרכים היחידות הנכנסות לתחומי הפארק.

ברוכים הבאים למערב הפרוע

מקארת'י הוא כפר שכמו לקוח מסרט היסטורי על תחילת המאה, ולא בכדי. בשנת התגלתה בהרים נחושת באיכות גבוהה מאד, ובמשך העשורים הבאים האזור כולו צמח והתפתח במהירות. במהלך תקופה זו נבנתה גם עיירת המכרות קניקוט, קומץ מבנים צבועים אדום אשר נבנו מעל קרחון, כ-5 ק"מ ממקארת'י. לרוע המזל, בשנת 1900 אירעה הידרדרות במחירי הנחושת אשר הביאה את חברת הכרייה להחלטה להפסיק את העבודה. המכרות – כמו גם העיירות שמסביבן – ננטשו בהתראה של מספר שעות. כל שנשאר מאותה תקופה הם מספר מכרות מטים לנפול, קומץ בניינים נטושים וקבוצה של תושבים חשדנים אשר אינם סומכים עוד על איש.

הדרך למקארת'י

הדרך המובילה למקארת'י היא דרך עפר אשר נסללה במקום פסי הרכבת הישנים, והשמועה מספרת על מוטות ברזל שעדיין מבצבצים להם מתוך העפר ומסכנים את צמיגי הרכבים – מעין ניסיון השתלטות מחדש של המסילה על הנתיב שהיה שייך לה בעבר. למעשה הדרך אינה מסוכנת כבעבר ופרט למספר בורות היא במצב טוב יחסית, אך ההילה השורה מסביבה בקרב תושבי אלסקה מאפשרת לתושבי מקארת'י למכור במשך הקיץ כמות בלתי מבוטלת של חולצות ומדבקות בנוסח "שרדתי את ה-Mccarthy Highway". הדרך מגיעה אל סיומה בנהר שוצף אשר הגשר היחיד החוצה אותו מיועד להולכי רגל בלבד. מכוניות לא יכולות להמשיך הלאה מעבר לנקודה זו, ותושבי המקום מסיעים את המכוניות שלהם לתחום הכפר רק בחודשי החורף, כאשר הנהר קופא.

אפילו הגשר הקטן הוא פיתוח של השנים האחרונות. במשך שנים, המעבר מעל לנהר ולתוך מקארת'י נעשה ע"י שימוש ברכבל ידני, ורק בשנת 1996 נבנה הגשר החדש. ההחלטה על החלפתו של הרכבל הוותיק והאהוב הועברה רק לאחר סדרה בלתי נגמרת של ישיבות סוערות בהן תבעו תושבי העיירה מהנהלת הפארק להישאר מבודדים ומוגנים מ"הצפת התיירים".

נכון, רוב תושבי העיירה מתפרנסים במשך הקיץ ממתן שירותי תיירות שונים, אך אין די בכך כדי לשנות את אורחות חייהם. במקארת'י, ההסתגרות מפני העולם החיצון הפכה במשך השנים לערך בפני עצמו.

גירושים ומטוסים

לאחר שיטוט קצר ברחוב היחיד של העיירה מצאנו את הבקתה שבה שוכנת חברת התעופה "מקארת'י אייר". צי המטוסים של גארי ראה ימים יפים יותר בעבר, עד שאישתו החליטה יום אחד לעזוב כשהיא לוקחת איתה את שני המטוסים הגדולים יותר של החברה ("מחיר שהייתי מוכן לשלם", הוא מציין בחצי חיוך). לאחר שיחה קצרה נקבעו נקודות הנחיתה והאיסוף וכן סוכם "נוהל חירום", במקרה שלא נסיים בזמן את המסלול. הקפדנו שלא לשאול כמה שכיחים הם החילוצים הללו מהפארק ומה הסיכוי למצוא מטיילים אבודים בפארק כה גדול.

ארוחת צהרים דשנה בפיצרייה המקומית היוותה פרידה מכובדת מהציוויליזציה למשך תשעת הימים הקרובים, ובסופה עלינו על המטוס.

קרחונים, גשם ויתושים

רצועת הנחיתה הייתה לא יותר ממישור מכוסה עשב, אשר במרכזו סמרטוט קשור למוט ברזל – מעין שרוול רוח בגרסה מקומית. המטוס נחת בחבטה, ומייד לאחר שפרקנו את הציוד הסתובב והמריא.

מצאנו את עצמנו בעמק ירוק בין הרים מושלגים, לא רחוק מאתנו קרחון גדול ומעלינו עננים נמוכים ומבשרים רעות. זרקנו מבט אחרון אל עבר הנקודה בשמיים בה נעלמה לה ההזדמנות האחרונה לחרטה, העמסנו בקושי רב את התרמילים (אולי בכל זאת לקחנו יותר מדי שוקולד?) ויצאנו לדרך. השעה כבר הייתה אחרי ארבע, אבל בקיץ הצפוני אין לכך משמעות רבה – נותרו לנו יותר משבע שעות אור. למרות זאת החלטנו שלא להתקדם הרבה ואת המחנה הקמנו כשעתיים מאוחר יותר. "שבע האחיות", שבעה צוקי גרניט שיוצרים אמפיתאטרון טבעי, היוו תפאורה מושלמת ללילה. למרגלות המצוקים, אי שם במעלה העמק, שוכן קרחון אשר זכה לכינוי "החור שבקיר" ("Hole in the Wall"). זהו אחד הקרחונים היפים ביותר בפארק, ואנו תכננו להעביר את בוקר המחר בטיול אליו ובחזרה.

מזג האוויר במשך הערב היה קודר למדי, ועננים נמוכים החלו להסתיר את פסגות ההרים.

לילה ראשון בלי אמא

אחד הדברים הבולטים תמיד בלילה הראשון מחוץ לתחומי העולם המודרני הוא השקט. שום קול לא נשמע מסביבנו למעט רחשו של הנהר ושום תנועה לא נראתה למעט המים הזורמים. במקום שכזה אי אפשר שלא להרגיש אורחים לרגע בתוך משהו שהוא הרבה מעבר לתפיסתנו, וזו תחושה שליוותה אותנו לאורך הטיול כולו. הלכנו לישון באותו הלילה באמונה מלאה שבבוקר ישתנה מזג האוויר. כאשר קמנו בבוקר ראינו שמזג האוויר אכן השתנה; פרט לעננים אשר ירדו נמוך יותר ויותר, מסתירים את הנוף כמעט לחלוטין, החל לרדת גשם מטריד אשר לווה במשבי רוח.

24 שעות באוהל

הטיול המתוכנן למשך היום נראה עתה כמו חוויה אומללה למדי, והיציאה נדחתה עד אשר יורגש שיפור במזג האוויר. בעת תכנון המסע לקחנו בחשבון את מזג האוויר ההפכפך השורר בחלק זה של העולם, ולכן הבאנו אתנו כמות נוספת של אוכל על מנת שנוכל לעצור מדי פעם ולחכות לשמיים בהירים יותר. ב-24 השעות הבאות נשארנו באוהלים, מעבירים את הזמן בקריאה, בהאזנה למוסיקה ובשינה. אך כאשר הפציע הבוקר הבא ומזג האוויר לא הראה נכונות להשתפר, הקלסטרופוביה כבר הפכה לאיום משמעותי. נאלצנו לקבל החלטה כואבת, ואחרי התייעצות קצרה החלטנו לוותר על ההליכה אל "החור שבקיר", לקפל את המחנה ולהמשיך הלאה במסלול המתוכנן.

מהר מאד גילינו שגם באלסקה חוק מרפי לא מאכזב: ככל שהתרחקנו מהמקום בו בילינו את היממה האחרונה בתוך ענן, הלך מזג האוויר והשתפר. יתרה מכך, מדי פעם אף יכולנו לראות קרן שמש מבצבצת מבין העננים ומאירה את האזור אותו עזבנו.

יתושים אלסקניים

את היום בילינו בהליכה לאורך עמק רחב, מפלסים דרך בתוך צמחייה סבוכה. כאן גם נתקלנו, לראשונה מאז תחילת הטיול, באחד האיומים הגדולים אשר מרחף דרך קבע מעל כל מי שמטייל באלסקה: היתושים.

האקלים הלח ושפע המים העומדים במרחבי הטונדרה, הופכים את חייו של היתוש האלסקני לגן עדן. בתקופה שבין תחילת הפשרת השלגים ובין סוף הסתיו, הופכים ענני היתושים לשליטיה הבלעדיים של אלסקה, ומטיילים אשר אינם מוכנים להתנגשות הבלתי נמנעת מסתכנים באובדן שיווי משקלם הנפשי.

לשמחתנו הגענו מוכנים לצרות שכאלו. רשתות הראש שהבאנו עמנו, שילוב חסר צורה של כובע עם כילה נגד יתושים, שיוו לנו אמנם מראה של כוורנים אך התגלו כאמצעי הגנה יעיל ביותר. בהמשך היום גם פיתחנו דרכים מקוריות לאכול דרכן בלי להוריד אותן.

שחפים, דובים, ועוד קרחונים

בהמשך היום הלכה הצמחייה והפכה דלילה יותר ויותר, עד אשר מצאנו את עצמנו בקצה העמק, חוצים סדרה של תלי עפר חשופים ונמוכים. גבעות מסוג זה, המכונות "מורנות", נוצרות כאשר עפר רב נדחף ומצטבר כתוצאה מהתקדמותו של קרחון. ואכן, לקראת הערב נפרש לפנינו יעדנו הסופי לאותו יום – קרחון ראסל (Russel Glacier), גוש מסיבי של קרח הנמתח לכל הכיוונים עד מעבר לאופק. לצדו של הקרחון נמצא אגם שקט עליו שוחות להקות של ברווזי בר, ומעליו מתנשא הר בשם 'הטירה' (Castle Mountain) אשר פסגתו המחודדת אכן מעניקה לו מראה של מצודה בלתי ניתנת לכיבוש.

את הערב ניצלנו לטיול קצר לאורך הקרחון ולהצצה אל מערות הקרח הפעורות בדפנותיו. בעלי החיים הרבים החיים באזור הפגינו גם הם את נוכחותם: בדרכנו בחזרה למאהל הותקפנו מן האוויר ע"י להקה של שחפים, שכנראה לא אהבו את קרבתנו לקיניהם. מספר צלילות וצריחות מאיימות בנוסח "הציפורים" של היצ'קוק הספיקו לשחפים על מנת לוודא שהפולשים המוזרים יעזבו את השטח, ומהר.

במרחק לא גדול מן המחנה מצאנו – ולא בפעם הראשונה – עקבות וצואה העידו על כך שדובים מסתובבים באזור. נוכחותם של דובים היא חלק בלתי נפרד מכל טיול רגלי באלסקה, וכמו תמיד, גם הלילה השארנו את האוכל בשקיות אטומות אשר הונחו הרחק מהמאהל, וזאת כדי לוודא שאף אחד מהם לא יבוא לחפש ארוחה באחד מהאוהלים.

שיפועים ונופים

את הבוקר הבא פתחנו בטיפוס אל מחוץ לעמק. המאבק הארוך בשיפוע התלול, בדרדרת וביתושים, הסתיים בסופו של דבר כאשר הגענו אל מעבר ההרים. הנוף, כך התברר, בהחלט הצדיק את המאמץ. העמק כולו נפרש לרגלינו, החל מקרחון ראסל במזרח ועד לפסגות המושלגות הסוגרות עליו ממערב.

לאחר הפסקה קצרה התחלנו לרדת לאיטנו לצדו השני של המעבר, לתוך ערוצו של נהר הצ'יטיסטון – עולם שכולו שרוי בערפילים, כמו לקוח מתוך אחד מסיפורי שרלוק הולמס. לפתע הבחנו בשברים ישנים של מטוס קל לצד הדרך. האם גם הטייס הזה טס 23 שנה ללא תאונה לפני שפגע בקרקע? המשכנו אל תוך הערפל וכשהתעייפנו מצאנו לנו נקודה נוחה והקמנו מחנה.

שביל העזים בכבודו ובעצמו

כאשר התעוררנו גילינו שהערפל התפזר. המחנה היה מוקף פסגות מושלגות וקרחונים, מהממים ביופיים ובגודלם. הדרך אותה עמדנו ללכת באותו יום היא שהעניקה למסלול כולו את שמו – "שביל העזים". זהו שביל שנבנה ע"י כורי נחושת בתחילת המאה, אשר חיפשו דרך לעקוף את המפל הגדול של נהר הצ'יטיסטון. אולם הערוץ מציב מספר מכשולים בפני מי שמנסה לעבור דרכו, והמפל הוא רק אחד מהם. המצוקים המתנשאים מעל לנהר גבוהים ותלולים, ובנוסף לכך הם גם עשויים מסלע בלוי ופריך במיוחד. שכבה עבה של דרדרת מכסה את צלעות ההרים, ורעש מפולות הסלעים נישא פעם אחר פעם בחלל האוויר.

בתנאים אלו נבנה "שביל העזים", אשר כפי שמעיד עליו שמו, אינו שביל מסודר במובן הרגיל. למעשה, מאז שנפרצה הדרך ע"י הכורים לא חל שום שינוי במצבו. לאורך השביל אין כל גדרות, ידיות ברזל או סולמות. רוחבו של השביל נע בין 40 ל-50 ס"מ, מספיק בקושי לאדם אחד (לא כל שכן לאדם נושא תרמיל), וצעד לא נכון עלול במקרים רבים להסתיים בערוץ הנהר, כ-500 מ' למטה.

מזג האוויר מאיר פנים

כאשר התחלנו ללכת, עוקבים אחרי השביל שטיפס לאורך קירות העמק התלולים, גילינו שהדרך הופכת תוך זמן קצר לנתיב דהוי ומטושטש. התקדמנו בהליכה איטית, עקב בצד אגודל, תוך שאנו נצמדים בבהלה לצלע ההר ומנסים בכל כוחנו שלא להביט למטה. אך בהדרגה, ככל שהתקדמנו, התחלנו גם ליהנות.

מזג האוויר אשר ליווה אותנו היה בהיר לחלוטין, לראשונה מאז תחילת המסע, ואיפשר לנו לעצור מדי פעם ולהתבונן בנוף המדהים שמסביבנו. בזה אחר זה נגלו לעינינו הרים ונהרות, מצוקים מכוסים בפרחי בר ומפלי מים. לא ברור כיצד הצלחנו בסופו של דבר להגיע לסופו של 'שביל העזים' בלי ליפול, אך מה שברור לגמרי הוא שהנופים בהם עברנו באותו היום היו משהו שמעולם לא חווינו, נופים שהעוצמה שלהם לעולם לא תעבור בתמונות או בסיפורים.

סיימנו ללכת מעט לפני חצות, בדיוק בזמן כדי להקים את המאהל לפני השקיעה.

קטן עלינו

תכננו לקום מאוחר, ולהקדיש את היום הבא במלואו לאחת המשימות הקשות שעמדו לפנינו: חצייתו של נהר הצ'יטיסטון בכבודו ובעצמו. חציית נהרות מהווה את אחד המכשולים הגדולים והמאתגרים לכל מי שיוצא לטייל באזורים מבודדים באלסקה.
הנהרות רחבים, מהירים וקפואים, וגשרים כמעט ואינם קיימים. זהו הגורם המרכזי לתאונות בקרב מטיילים באזורים אלו, ונושא אשר חייבים להתמודד עמו בעזרת ידע מוקדם.

השלב הראשון לכל חצייה הוא מציאת נקודת חצייה נוחה. השאיפה היא למצוא נקודה בה הנהר יהיה רחב ורדוד כך שהזרימה תהיה איטית יותר, אך לא רחב מדי – טמפרטורת המים נמוכה ביותר, ומשמעותה של חצייה ארוכה מדי היא שהות ממושכת במים אשר עלולה להביא למכת קור.

גם שעת החצייה חשובה: בשעות המוקדמות של הבוקר השמש עדיין לא ממיסה את הקרחונים, ולכן ההבדל בגובה המים בין הבוקר לערב יכול להיות משמעותי ביותר. קיימות מספר טכניקות לחצייה עצמה, אך בכולן מדובר בחצייה קבוצתית – כל חברי הקבוצה נכנסים למים ביחד, משלבים ידיים ונעים יחד במעלה הזרם לכיוון הגדה השניה.

הידיעה שבסופו של דבר נצטרך לחצות את הערוץ הגועש של הצ'יטיסטון הטרידה אותנו מהיום הראשון. בכל נחל אותו חצינו עד כה – בשלב זה כבר עברנו מספר חציות לא פשוטות – ראינו הכנה לחצייה האמיתית. ידענו, כמובן, שכל הנחלים שעברנו עד כאן נשפכים בסופו של דבר אל הצ'יטיסטון, כך שלמעשה נצטרך לחצות את כולם שוב – והפעם בבת אחת. המחשבה לא היתה מעודדת כלל, וכאשר הגענו לגדת הנהר בשעות הבוקר המאוחרות של היום השישי להליכה, ראינו שחששותינו לא היו מופרכים.

אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים

הנהר נראה בלתי עביר. הוא היה הרבה יותר רחב, עמוק וגועש מכל דבר שנתקלנו בו עד אז. התחלנו לעלות במעלה הזרם – בכיוון ההפוך לכיוון ההליכה המקורי – על מנת למצוא נקודה אפשרית לחצייה. המשכנו לעלות עוד ועוד, אך שום מקום לא עשה רושם בטוח. בשלב זה כבר הפסקנו לחפש את נקודת החצייה האופטימלית והתחלנו לחפש את הנקודה שנראתה הכי פחות בלתי אפשרית. זה היה המשבר הראשון בינינו – ובדיעבד גם האחרון – במהלך המסע כולו. לא הצלחנו להסכים על נקודה טובה כי פשוט לא הייתה כזו, אך היינו חייבים להגיע לצד השני וידענו כי כבר היו מטיילים אשר חצו כאן את הנהר בעבר.

לבסוף בחרנו נקודת מפגש של הצ'יטיסטון עם נהר רחב אחר שזרם מתוך קרחון קרוב. חלוקת הנהר לשני קטעים הייתה אמורה להקל על החצייה, מה גם שבחלקה הראשון של החצייה בצבצו מספר איים קטנים מן הזרם. מרגע שהוחלט על מקום החצייה התחלנו לבצע את ההכנות הדרושות. המכנסיים הוסרו, הנעליים הוחלפו בסנדלים והתרמילים נארזו מחדש, כאשר החפצים החשובים נארזו בשקיות והועברו לחלקים הגבוהים יותר של התיק.

ואכן, השלב הראשון של החצייה עבר בהצלחה. בתום דקות ארוכות של מאבק בזרם החזק ובמים הקרים כבר נמצאנו בגדה הנגדית של הערוץ הראשון, מוכנים לדילוג השני אל מעבר לזרם הרחב והרדוד למראה אשר הגיע מכיוון הקרחון.

הנהר השני היה רחב מאד, כ-30 מ' עד לגדה הנגדית. הזרם לא נראה חזק מדי, אך צבעו החום הקשה עלינו להעריך את עומק המים. השעה היתה כבר שעת אחר הצהרים, שעה לא טובה לחצייה לכל הדעות, אך אנחנו היינו עדיין תחת השפעת ההצלחה הקודמת, מה גם שההחלטה על נקודת החצייה כבר גזלה זמן רב ולא רצינו להגיע למצב בו נאחר למועד האיסוף.

קור משתק

אחזנו ידיים והתחלנו לחצות בטור. לקח לנו מעט מאד זמן לגלות שהמעטנו בחשיבותו של הגורם המרכזי – הקור. בכל הנחלים הקודמים אותם עברנו זרמו מים קרים מאוד, אך עד כה לא נתקלנו בנהר שמקורו בקרחון כל כך קרוב. הקור היה משתק, הרבה יותר מכל מה שהכרנו. מיד עם הצעידה לתוך המים התחלנו לאבד תחושה בכפות הרגליים, כל צעד נוסף מחמיר את המצב יותר ויותר.

הדברים השתבשו עוד יותר כשהגענו לאמצע הנהר: מכיוון הקרחון הגיח לפתע בלוק קרח אשר פגע בעודד, ומיד לאחר מכן איבדה חגית את התחושה ברגליה. מצאנו את עצמנו מפוצלים: חגית ועופר שבו לאחור, ואילו אדם, שירן ועודד המשיכו – רק כדי למצוא את עצמם שקועים במים בעומק המותניים ומעלה.

הזרם היה חזק, התחושה ברגליים כבר אבדה כמעט לגמרי ויכולת ההתנגדות הלכה וירדה. אחד אחד החלו אדם, שירן ועודד להיסחף וליפול אל המים, כל אחד בתורו מצליח לקום כשהוא נעזר באחרים ומיד אחריו נופל למים מישהו אחר. בסופו של דבר, במה שנראה היה כנס, הצליחו שלושתם להגיע לגדה השניה והתמוטטו על החוף, המומים וקפואים.

התפצלות, חבלות יבשות, כוויות קור ואיחוד מרגש

כולנו סבלנו מחוסר תחושה ברגליים אשר נמשך עוד זמן רב לאחר מכן. אדם, עודד ושירן נפצעו קלות ברגליהם כתוצאה מהנפילה לנהר, ובנוסף התברר כי עודד סבל מכווית קור קלה בכפות רגליו (התחושה המלאה באצבעות רגלו חזרה רק לאחר כשבוע). על גדת הנהר הוקם מעין "מחנה פליטים" מאולתר. למרבה ההפתעה, רוב החפצים החשובים נשארו יבשים, ומעט הציוד הרטוב נפרש לייבוש, יוצר פסיפס צבעוני אשר במרכזו ישבו שלושת ה"ניצולים" והכינו ארוחת ערב.

בצד השני של הנהר, נערכו חגית ועופר לקראת הלילה. חציית הנהר הייתה עוד לפניהם, ומכיוון שרובו הגדול של המזון נמצא בגדה הנגדית, הם נאלצו להסתפק בארוחת ערב מצומצמת שכללה לחם שרוף, מתובל באבקת שתייה בטעם ענבים ובאורגנו.

מבצע החצייה הושלם רק למחרת בשעה 6 בבוקר. לאחר סריקה מחודשת, התגלתה נקודה צליחה חדשה במעלה הנהר. שני איים מאורכים אפשרו מנוחה במהלך החצייה, והזרם נראה גם הוא מאיים הרבה פחות בשעה זו של הבוקר. החצייה הפעם הייתה מהירה ופשוטה, מפלס המים היה נמוך בהרבה, ותוך זמן קצר כבר היינו מאוחדים מחדש.

בשלב זה, הלקח כבר היה ברור לכולנו. הגורם העיקרי להרפתקה המיותרת של ליל אמש לא היה הנהר הגועש כי אם אנחנו. תמימים, חסרי סבלנות ויהירים, בחרנו להתחשב בלוח הזמנים שלנו ולא בחוקי הטבע, וכך כמעט שהפקרנו את עצמנו לחסדיו של הנהר.

מספר ימים לאחר מכן, כאשר ישבנו שוב בפיצרייה במקארת'י, מצאנו דף מידע בנוגע לחציית נהרות – "אם הגעת לנקודת החצייה ונראה לך שהנהר מסוכן", נאמר שם, "אתה כנראה צודק".

שמש, פרחים וציפורים מצייצות

עד סיום המסע נותרו עוד יומיים של הליכה לאורך הצ'יטיסטון הגועש. במקומות בהם עמק הנהר היה רחב עשינו דרכנו על אדמת סחף נוחה, זרועה פרחים צבעוניים, סלעים גדולים וגזעי עץ יבשים. במקומות בהם העמק היה צר יותר הגיעו שלוחות הרכסים שמעלינו עד לנהר עצמו, ואנו נאלצנו לטפס עליהן תוך מאבק מתמיד בצמחייה הסבוכה.

התקדמנו כאשר אנו מקפידים שלא להיות שקטים, וזאת על מנת שלא להפתיע את אחד מהדובים הרבים אשר חיים לאורך הנהר. זה אולי המקום לציין שדובים – בניגוד למנהג המקובל במקומותינו – אינם נוטים להיכנס לעימותים עם כל מאן-דהוא, ומעדיפים לסגת כל זמן שהם אינם מרגישים מאוימים. רעש, אם כן, היה צו השעה, ולא נותר לנו אלא ללכת תוך שאנו שרים, צועקים ומדקלמים להגנתנו.

רועשים ככל שהיינו, המפגש הראשון שלנו (ולשמחתנו גם האחרון) עם נציג קהילת הדובים המקומית התרחש זמן קצר אחרי שהתחלנו ללכת. עצרנו במרחק בטוח, שולפים מייד את כל ציוד הצילום אשר היה ברשותנו, מה שלא הרשים את הדוב יתר על המידה. סביר להניח שהיה זה המפגש הראשון שלו עם בני אדם, אך למרות זאת הוא מצא עניין רב יותר באוכמניות הרבות שצמחו סביבו.

למרבה ההפתעה, אנחנו והדוב מצאנו מייד שפה משותפת: הוא אוכל, אנחנו מצלמים. הוא מרים את ראשו, אנחנו קופאים במקום. כל הצדדים נראו מרוצים מההסדר, וכעבור עשר דקות היינו מוכנים להמשיך.

שובו של הקאובוי המעופף

שארית המסע התנהלה על מי מנוחות. בתום ההליכה לאורכו של הנהר, הגענו לאזור מיוער. במרכז החורש מצאנו קטע נקי מעצים אשר משמש כרצועת נחיתה, ולידו מצאנו את נקודת האיסוף המתוכננת, צריף ישן ומט לנפול ועליו שלט: "נמל התעופה של גליישר קריק" (הצריף, כנראה, מילא את תפקיד הטרמינל). הקמנו מחנה בנקודה קרובה, ולמחרת בשעה היעודה אכן נשמע זמזום מרוחק בשמיים. מטוס קטן ואפור הגיח מעבר להרים, וכעבור מספר דקות נחת לידנו תוך סדרת חבטות וקרטועים.

גארי פיזר את חיוכיו הצהובים לכל עבר בעוד שהוא עוזר לנו להעמיס את הציוד. כולנו חשנו כי כאן באה לסיומה חוויה מיוחדת. במהלך תשעת הימים האחרונים הלכנו בתוך נוף בלתי נגוע, נוף אשר כמעט ולא השתנה במהלך עשרות אלפי השנים האחרונות. ללא שלטי הכוונה, ללא מגרשי חנייה, ללא שירותים ציבוריים או מרכזי מבקרים מפוארים, ידענו כי זכינו לראות טבע בשיאו.

שעה קלה מאוחר יותר כבר היינו במקארת'י. מקלחת טובה, פיצה ענקית ומיטה רכה הזכירו לכולנו כי גם לציוויליזציה יש יתרונות משלה.