כריס מקנדלס ואוטובוס הקסם
בחודש אפריל של שנת 1992, יצא צעיר אמריקאי בשם כריס (כריסטופר) מקנדלס למסע רגלי באזור מבודד צפונית להר מקינלי באלסקה (היום הר דנאלי).
שנה וחצי לפני כן סיים כריס את הלימודים בקולג' ויצא למסע חיפוש עצמי באזורים הכי נידחים בארצות הברית. בדרך הוא נפטר ממכוניתו ומרוב חפציו, ותרם כ-24,000 דולר לצדקה וניתק את הקשר עם משפחתו.
כארבעה חודשים אחרי שירד מהטרמפ שלקח אותו מפיירבנקס לאזור דנאלי, מצאו ציידים שהזדמנו במקרה לסביבה את גופתו בתוך שלד של אוטובוס נטוש באמצע היער. בחינת השרידים וקריאת היומן שהותיר העלו שמקנדלס פשוט גווע מרעב.
סיפור מיוחד
אלמלא העיתונאי והסופר האמריקאי ג'ון קראקאוור, הסיפור העצוב של כריס מקנדלס היה כנראה נעלם בתהום הנשייה. אבל קראקאוור ראה בסיפור הזה משהו מיוחד. בינואר 1993 הוא פירסם את הסיפור של מקנדלס בכתבה במגזין "Outside" ובהמשך גם ב"New Yorker".
הכתבות של קראקאוור משכו תשומת לב עצומה ודיון ציבורי ער, וב-1996, אחרי תחקיר ממושך, הרחיב קראקאוור את הסיפור לספר בשם Into the Wild (הסרט שיצא בשנת 2007 נקרא בעברית "עד קצה העולם").
קראקאוור הוא כותב מוכשר שצלל עמוק לתוך הסיפור והוציא מתחת ידיו ספר שרבים מגדירים כיצירת מופת דוקומנטרית. הסיפור העצוב על הצעיר האמריקאי המושלם שהוא ספורטאי מוכשר ותלמיד מצטיין, שמוותר על מנעמי החיים המודרניים והולך להתמודד בעצמו מול איתני הטבע, נגע ישירות בלב האתוס האמריקאי ושבה את לב הציבור בארצות הברית.
הספר הפך מהר מאוד לרב מכר בינלאומי (יצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה – דביר) וכאמור בהמשך הוא עובד גם לסרט קולנוע הוליוודי מצליח בבימויו של שון פן. כריס מקנדלס הפך לאייקון תרבות טרגי רומנטי, עד כדי כך שיש כאלו שהגדירו אותו כגלגול מודרני של קדוש נוצרי.
ויכוח ציבורי ער
בעוד מעטים בארה"ב חיים באופן שמשקף את אותו אתוס אמריקאי קלאסי, אורח החיים הזה בא לידי ביטוי בעוצמה באלסקה, אחד המקומות היחידים בארה"ב של היום שבה התמודדות אינדיבידואלית עם איתני הטבע היא הכרח יומיומי.
אלסקנים רבים הרגישו שהספר האדיר את דמותו של מקנדלס שלא לצורך; אחרי הכל, חלק גדול מהם הגיע לאלסקה עם אותו רצון להתנתק ולחיות בטבע, כאשר ההבדל היחיד בינם לבין מקנדלס הוא שהם התכוננו כיאות ונתנו לטבע את הכבוד הראוי לו. הויכוח על האופן שבו מצא מקנדלס את מותו ממשיך למלא טורי דיעה גם כיום, כמעט 30 שנה אחרי האירועים עצמם.
בשביל רבים מחוץ לאלסקה, דמותו של מקנדלס מסמלת אומץ ורצון לחזור למקורות במקום חיים בציביליזציה שסטתה מדרכה, ומותו הוא תאונה מצערת בלבד. אבל באלסקה, מותו של מקנדלס ברעב נתפס ככישלון, עדות להכנה לקויה וזילזול בסכנה שמציב הטבע של אלסקה מול האדם.
הולכים בדרכו
אם זה לא היה מספיק כדי להרגיז את תושבי אלסקה, בשנים האחרונות התפתחה בעיה נוספת: חקיינים. במקביל לפופולריות הגואה של הספר (ובמיוחד מאז שיצא הסרט) התפתחה תנועה ממשית של מבקרים שמעוניינים לצעוד בעקבותיו של מקנדלס אל האוטובוס בו מצא את מותו.
האוטובוס, גרוטאה מאמצע המאה הקודמת שנשארה במקומה עוד 28 שנה אחרי שמקנדלס סיים בה את חייו, הפך לאתר עלייה לרגל ממותג היטב (איפשהו לאורך הדרך הוא קיבל את הכינוי "אוטובוס הקסם", או ה-Magic bus) ולטרנד שמושך מטיילים חובבי אתגרים מכל העולם.
כמו שכריס מקנדלס עצמו לא היה ערוך לשרוד בתנאי החיים שמאפיינים את הישימון האלסקני, כך גם חלק ניכר מההולכים בעקבותיו. תופעת הצליינות הזו גבתה את חייה של לפחות מטיילת אחת עד היום, ובכל שנה נוספו נפגעים חדשים. למזלם, בעקבות הסרט והמודעות הגבוהה לבעיה, גם הרשויות הגבירו ערנות באזור ורוב המטיילים חולצו.
בסופו של דבר, אחרי שנים של דיונים והתלבטויות, ממשלת אלסקה הגיעה למסקנה שהעליה לרגל מסוכנת גם לציבור המטיילים וגם לתקציב שהלך על החילוצים, ובחודש יוני 2020 שלחה מסוק ששלף את האוטובוס מהמיקום שבו הוא ישב מאז תחילת שנות השישים. בספטמבר 2020 האוטובוס הועבר לתצוגת קבע במוזיאון הצפון (Museum of the North) בעיר פיירבנקס.
האם זה יעצור את זרם המבקרים במקום? שאלה טובה.
ומה דעתנו?
(לא התאפקנו. הרי בסיפור של מקנדלס אי אפשר שלא תהיה לך דעה)
אז ככה: יתכן שמקנדלס היה צעיר חסר אחריות ויתכן שהיה אדם ראוי להערכה שצעד בעקבות ליבו. סיכוי טוב ששתי הקביעות נכונות באותה מידה. כך או כך, אין ויכוח שהוא התנתק ממשפחתו, וחיפש מקום שקט ביער לצאת בו ל"הרפתקאה הגדולה האחרונה".
אין שום סיבה להניח שהוא תכנן למות ברעב, או להפוך לגיבור תרבות, או שמשפחתו תתעשר מסיפור מותו, או שהאתר השקט שהוא מצא יהפוך לאתר עליה לרגל, או שאנשים אחרים יסכנו את עצמם בעקבותיו. במילים אחרות, לא משנה מה היתה כוונת המשורר, בשורה התחתונה זה כנראה לא הצליח.
ועם כל הכבוד לרומנטיקה (ויש כבוד), אולי הלקח החשוב ביותר שכדאי ללמוד מהטרגדיה הזו הוא שהטבע באלסקה הוא לא רומנטי אלא אדיש, ולעתים גם קטלני. תנו לו את הכבוד הראוי לו, ולא תהפכו לנושא לויכוחים ציבוריים ערים בעוד 30 שנה מהיום. עדיף ככה.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור