טיול באלסקה הארקטית

טיול באלסקה הוא תמיד מאתגר, אך טיול באזורים הארקטיים של המדינה זו כבר אופרה לגמרי אחרת. הן מבחינת הנופים והחוויות והן מבחינת ההתארגנות והציוד.

במאמר זה ניתן לכם קצת רקע על האזור וגם טיפ אחד חשוב: אל תנסו את זה לבד. מדובר על אזורים שאליהם כדאי לצאת רק בליווי מדריכים מיומנים, ועם ציוד מתאים. חלקים רבים באלסקה הארקטית נגישים רק באמצעות טיסות, ולכן לא זול לטייל כאן, אבל עבור מטיילים שמחפשים משהו שונה הביקור פה יכול להתגלות כחוויה מתגמלת מאוד.

כמו הרבה דברים בחיים גם את אלסקה הארקטית אפשר לחלק לשלושה חלקים, או ליתר דיוק, שלושה אזורים: רכס הרי ברוקס, החוף הארקטי והאזור הארקטי המערבי.

רכס הרי ברוקס

רכס הרי ברוקס (Brooks Range) נמתח לרוחב מרבית המפנה הארקטי של אלסקה ותופס את חלקה המרכזי. הגוש ההררי הענק הזה נמתח לאורך יותר מאלף קילומטר ובחלקו המזרחי ממשיך גם לתוך טריטוריית יוקון הקנדית ויש מי שרואה בהם את ההמשך הישיר של הרי הרוקי.

באופן יחסי להרים אחרים באלסקה, שרשרת הרי ברוקס אינה מאוד גבוהה, והפסגה הגבוהה ברכס (הר איסטו, אם תהיתם) מתנשאת לגובה של 2,736 מטר "בלבד". מצד שני, בשל המיקום באזור הארקטי, תנאי האקלים קשים. האזור מיושב בדלילות ולמעט כמה קהילות של ילידים וכמה תחנות לאורך כביש דלטון וקו צינור הנפט אין פה נפש חיה.

הישוב הבולט בהרי הברוקס נקרא קולדפוט (Coldfoot), והוא הוקם ב-1900 כבסיס מגורים לכורים שעבדו במכרה סמוך. האגדה מספרת שאת שמו הייחודי קיבל המקום לאחר שרוב האנשים שהגיעו למקום פשוט קיבלו 'רגליים קרות' ושבו על עקבותיהם.

במקום מתגוררים עשרה (!) אנשים באופן קבוע, ובדרך כלל יהיה כאן בכל פרק זמן גם מספר דומה של מבקרים. בזכות העובדה ש-Coldfoot יושבת על כביש דלטון (Dalton Highway, ציר התחבורה היחיד שאיתו אפשר להיכנס בנסיעה לאזור הארקטי), ומכיוון שיש לה אפילו שדה תעופה קטן, היא מקום מרכזי עבור המבקרים באלסקה הארקטית ואזור הרי הברוקס.

החוף הארקטי

החוף הארקטי הוא כנראה האזור הקשה ביותר באלסקה בו שוררים תנאים של חורף-עד. פה אתם גם עשויים לפגוש בדובי הקוטב (ר' סרטון), ועדיף שזה יהיה מפגש ממרחק בטוח. עד אמצע המאה העשרים כמעט שלא הגיעו לפה אנשים לבנים והתושבים היחידים פה היו הילידים האסקימואים שאלסקה הארקטית נחשבת לאזור המחייה העיקרי שלהם.

מי שרוצה ללמוד על אורחותיהם מקרוב מומלץ שיגיע לכפר Utqiagvik (לשעבר Barrow) שנושא בתואר הכפול של הקהילה האסקימואית הגדולה בעולם והישוב הכי צפוני ביבשת אמריקה.

לפי העדויות הארכיאולוגיות האינואיטים קיימו במקום הזה ישוב באופן רציף מאז שנת 800, מה שגם הופך אותו לישוב העתיק בארצות הברית. מהעשרה במאי ועד השני באוגוסט השמש זורחת פה ברציפות. אחרי זה, יש בעיקר חושך.

האזור הארקטי המערבי

האזור הארקטי המערבי הוא אזור פראי ומבודד שלרובו אין גישה מבחוץ ברכב ועדיין מדובר באחד האזורים המגוונים והמרתקים שמאופיין בקו חוף מפותל (סירה היא אחד מאמצעי התחבורה הכי פופולריים כאן), וכמו בכל אלסקה הארקטית רק קומץ מקומות ישוב.

אתר הטבע המפורסם ביותר באזור הארקטי המערבי הוא האי סנט לורנס (St. Lawrence Island). חיים עליו כמה מאות אנשים, בעיקר ילידים אסקימוסיים, ולצדם כמעט 3 מיליון ציפורי ים מזנים שונים שבחרו, מכל המקומות בעולם, באי הנידח הזה בתוך ים ברינג כמושבת הקינון שלהם. מדובר בגן עדן לצפרים.

העיר הגדולה באזור הארקטי המערבי היא נום (Nome), שנמצאת על לשון יבשה שבולטת לתוך ים ברינג בשם חצי האי סיוארד (Seward Peninsula – שימו לב לא להתבלבל עם העיירה סוארד שיושבת ב-Kenai Peninsula). הגישה לנום היא דרך הים או האוויר בלבד.

נום נוסדה ב-1901 על ידי בחור בשם יפת לינדברג, מהגר מנורווגיה שהגיע כחלק מהבהלה לזהב. באזור חצי האי סיוארד נתגלו מרבצי זהב ותוך זמן קצר הפכה העיר הנידחת לישוב הכי מאוכלס באלסקה. הבהלה לזהב הסתיימה לפני עשרות שנים ואוכלוסיית נום הצטמקה בהתאם לכ-3,000 תושבים, אך גם היום העיר מתגאה במורשת 'הבהלה לזהב' ויש בה מוזיאון וגם לא מעט בתים ושרידים אותנטיים מהתקופה.

הזהב השחור

מלבד האוכלוסייה הילידית, הדבר הנוסף שמגדיר את החוף הארקטי הוא הנפט. בשנות השישים של המאה העשרים התגלה באזור מפרץ פרודו (Prudho Bay) על החוף הארקטי שדה הנפט הגדול ביותר בצפון אמריקה. באופן כמעט בלתי נמנע זה הוביל לפיתוח תשתיות וסלילת כביש וצינור נפט, ולקראת סוף שנות השישים השדה החל להפיק נפט ועושה זאת עד היום.

בקרבת השדה הוקם מחנה קטן לפועלים שעם השנים הפך לישוב ונושא בגאון את השם המרנין 'דדהורס' (Deadhorse, רוצה לאמר – סוס מת). למרות השם הלא מזמין, דדהורס הוא מקום טוב לצאת ממנו לשיט ארקטי ולטיולי יום ארקטיים בסביבה. אלא אם כן אתם סוס.